החלטה בתיק ת"א 13543-03-12

1. לפניי בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

2. ההליך וטענות הצדדים

התובע (להלן - "המינהל"), הגיש תביעה נגד הנתבעת. בתביעה נטען כי הנתבעת מחזיקה במקרקעין שנמסרו לה על ידי המינהל, וכי במהלך חודש נובמבר 2011 נודע למינהל כי על המקרקעין הוצבו שנים עשר מבנים יבילים ( "קרוואנים"), המושכרים על ידי הנתבעת ומשמשים למגורים. לטענת המינהל שימוש זה מנוגד להוראות התב"ע הרלוונטית, אשר מייעדות את המקרקעין לשימוש חקלאי בלבד. על כן, בסעיף 10 לכתב התביעה מבקש המינהל מבית המשפט:

"10 ......

(א)       להורות לנתבעת להשיב את המקרקעין לקדמותם בהתאם להרשאה שניתנה בלבד.

(ב)        ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת ו/או על מי מטעמה להשתמש במקרקעין כל שימוש שאינו לחקלאות בלבד, לרבות השימוש החורג שנעשה במקרקעין.

(ג)        ליתן צו הריסה ו/או פינוי של כל מבנה אשר נעשית בו פעולה שלא כדין או שימוש שלא קיבל את אישור התובע, לרבות 12 הקרוואנים המוצבים על המקרקעין.

(ד)        ......"

3. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, בהסתמך על הלכת שמש נ' מפעל המים (ע"א 37/59 פ"ד יג(1) 834). הנתבעת טוענת כי הסעד האמיתי שמבוקש בתובענה הינו סעד של הריסה וכי לפי הלכת שמש סעד זה נתון לסמכותו של בית המשפט המחוזי.

4. המינהל טוען כי התביעה עוסקת כל כולה בשימוש החורג שעושה הנתבעת במקרקעין, ולכן סעד ההריסה ,שהתבקש בסעיף 10(ג) לכתב התביעה, הינו סעד טפל לסעד העיקרי של הפסקת השימוש החורג, ומכאן שבית משפט השלום כן מוסמך לדון בתובענה. המינהל גם מפנה למספר פסקי דין בהם צומצמה הלכת שמש עד לבלי הותיר לה שריד.

דיון והכרעה

5. בהלכת שמש נפסק כי תביעות שעניינן שימוש במקרקעין תוך שמירת גוף המקרקעין מצויות בסמכות בית משפט השלום. בהמשך לכך נפסק כי תביעות בהן נתבע סעד של הריסה  אינן מצויות בסמכותם של בתי משפט השלום (ראו-ע"א גולדמן נ. אלגרבלי פ"ד יח (3) 74). במהלך השנים קמו עוררין על הלכת שמש, עד שדומה כי הכול מסכימים שאין לה מקום מבחינה עניינית (ראו - ע"א (מחוזי חיפה) 3405/06 צרפתי נ' אלבו - פורסם באתר נבו, והאסמכתאות המובאות שם). בעניין צרפתי הציע כב' השופט עמית שלוש דרכים "להתגבר" על הלכת שמש, שאחת מהן הינה לילך בעקבות ההחלטה בעניין וולפינגר (רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני - פורסם באתר נבו), שם נקבע כי במקרה שסעד ההריסה הינו טפל לסעד העיקרי שעניינו שימוש במקרקעין, אזי מוסמך בית משפט השלום לדון גם בסעד ההריסה.

6. בענייננו יש לילך בדרך שהותוותה  בפרשות וולפינגר ו צרפתי. התביעה שלפניי מבוססת כל כולה על הטענה שהשימוש שעושה הנתבעת במקרקעין מנוגד לתב"ע ולהסכם שבין הנתבעת למינהל. מכאן, שהסעד העיקרי שמתבקש הוא הסעד המפורט בסעיף 10(ב) לכתב התביעה, שכן זהו הסעד הטבעי שנובע ישירות מעילת התביעה (ראו - ת.א. (שלום כפר סבא) 3952/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' נהב מיכאל - פורסם באתר נבו). זאת ועוד, הריסת המבנים היבילים הינה סעד טפל מן הטעם הנוסף שעצם קיומם של המבנים אינו סותר בהכרח את השימוש המותר לפי התב"ע ,שכן תיאורטית ייתכן שאם המבנים היו משמשים לחקלאות התביעה לא הייתה מוגשת כלל, ובוודאי שלא בניסוחה הנוכחי. ולבסוף, עסקינן במבנים יבילים, ומכאן שגם אם יינתן סעד של השבת המצב לקדמותו לא בהכרח יהיה צורך להרוס אותם, אלא ניתן יהיה לפנותם מן המקרקעין. לאור כל האמור, אני קובע כי הסמכות לדון בתובענה על כל סעדיה נתונה לבית משפט השלום.

7. על כן, הבקשה נדחית. הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ש"ח.

8. הנתבעת תגיש כתב הגנה עד ליום 1/8/12  ולאחר מכן תקבע ישיבת קדם משפט.

ניתנה היום, ז' תמוז תשע"ב, 27 יוני 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: